העליון דחה בקשת רשות ערעור של עו"ד ששלח יד בכספי לקוחותיו

א.                  בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא צ' סגל) מיום 27.6.10 בתיקים (מאוחדים) עמל"ע 7029/09 ועמל"ע 7030/09, בגדרו נדחו ערעורים על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עורכי הדין א' שבלסקי, י' מירון ומ' רכטמן) מיום 17.8.09 בתיקים (מאוחדים) בד"א 24/09 ובד"א 37/09; בפסק הדין של בית הדין הארצי נדחה ערעור המשיב על קולת העונש שהושת על המבקש, ונתקבל באופן חלקי ערעור המבקש, כך שזוכה משתי עבירות בהן הורשע בידי בית הדין המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב (עורכי הדין א' ויזנברג, א' אברמוביץ, ונ' בבניק) בתיק בד"מ 134/07. נגזרו איפוא על המבקש בידי בית הדין הארצי, והדבר אושר בבית המשפט המחוזי, 30 חודשי השעיה בפועל ושלוש שנות השעיה על-תנאי (תחת 40 חודשי השעיה בפועל ו-44 חודשי השעיה על תנאי שהשית עליו בית הדין המחוזי). 

רקע והליכים קודמים

ב.                   נגד המבקש הוגשה קובלנה מתוקנת המייחסת לו עבירות של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח, לפי סע' 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) תשמ"ו-1986, וסעיפים 54, 61(1) ו-61(2) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן החוק); עיכוב ושליחת-יד בכספי פקדונות ואי-דיווח על פקדונות, לפי סעיפים 40 ו-42 לכללי האתיקה, וסעיף 61(2) לחוק; איסור מתן שירותים משפטיים במקרים מיוחדים, לפי סעיף 11ב לכללי האתיקה, וסעיף 61(2) לחוק; מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת-הדין, לפי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק; וכן התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת-הדין, לפי סעיף 61(3) לחוק.

ג.                    על פי הנטען בקובלנה המתוקנת, ייצג המבקש את המתלוננים - חברת טיולי שאול בע"מ - ציגלר חיה ושאול, בהליך משפטי שנסתיים בהסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין בבית משפט השלום באשדוד (תיק ת"א 2175/00; להלן פסק הדין) ובגדרו נקבע כי התובעת (להלן נאורה) תשלם למתלוננים סכום של 250,000 ש"ח. הקשר בין המבקש למתלוננים נוצר באמצעות אדם ושמו ניסים ברנס אשר התחזה לעורך דין והקים חברה אשר סיפקה שירותים משפטיים (להלן החברה). המבקש עבד ממשרדי החברה, ולקוחותיו, בהם המתלוננים, שילמו את שכר טרחתו לחברה במישרין. משנחשפה התרמית נעלם בעל החברה, ובנסיבות סוכם בין המתלוננים בעבור שכר טרחה למבקש, כי ימשיך לייצגם תמורת שכר טרחה. חרף ביצוע מספר תשלומים על ידי המתלוננים לא העביר המשיב, עד למועד הגשת התלונה, כל קבלה או חשבונית בעבורם. נאורה העבירה אף היא סכומי כסף לידי המבקש, לרבות מחצית אגרת בית המשפט (אשר נקבע בפסק הדין, כי תושב לידי הצדדים). גם במקרה זה לא ניתנו חשבוניות וסכומי הכסף לא הועברו לידי המתלוננים, שאף לא נמסרה להם הודעה בדבר קבלתם. בהמשך, הציעה נאורה לשלם סכום כולל של 205,000 ש"ח לסיום הפרשה. נוכח סירוב המתלוננים להסתפק בסכום זה, הציע המבקש לנאורה להפקיד סכום זה בקופת בית המשפט, במטרה לשלוח ידו בכספים. משנודע למתלוננים, כי המבקש קיבל כספים מנאורה, דרשו כי יתן להם עותק מפסק הדין, ואולם הלה העביר לידיהם, באמצעות משלוח פקסימיליה, צילום חלקי של המסמך כך שלא יידעו על החזר סכומי האגרה ששולמו. בסמוך לאחר שהמתלוננים הגישו תלונתם, הגיש נגדם המבקש תביעה בגין שכר טרחה על סך של כ-100,000 ש"ח שלטענתו לא שולם לו, תוך צירוף חשבוניות הנחזות - כנטען - ככוזבות.

ד.                   בית הדין המשמעתי המחוזי הרשיע את המבקש במיוחס לו וקבע, כי ידע שברנס אינו עורך דין וכי החברה מקבלת בעבור השירותים המשפטיים שהעניק המבקש, תמורה אשר התחלקה בין המבקש לברנס. נקבע, כי המתלוננים העבירו לידי המבקש את התשלומים בגין שכר טרחתו, וכי הוא לא הוכיח שהיה זכאי לתשלומים נוספים מעבר לכך; לא כל שכן שלא היה זכאי לקיזוז מהתשלומים שהועברו על ידי נאורה. ואולם, נקבע, כי גם אילו הונח שאכן התשלומים הגיעו לו, לא היה זכאי לעכבם בידו; ולמצער, אף אילו הונח כי היה זכאי לעכבם, היה עליו ליידע את המתלוננים על קבלתם. נקבע, כי התנהגות זו אינה הולמת עורך דין. בית הדין העדיף את עדויות המתלוננים לפיהם העבירו לו את התשלומים המגיעים לו, וכן את עדות הגב' גיטר, עדת נאורה, לפיה דרש ממנה המבקש להעביר את הכספים ישירות אליו ולא לידי המתלוננים, אף שבפסק הדין (בבית המשפט באשדוד) נקבע להיפך. יוער, כי בהכרעת הדין צוין שבמסגרת התביעה שהגיש המבקש נגד המתלוננים בגין שכר טרחתו הגיעו הצדדים להסכם פשרה לפיו שולמו למבקש 5,000 ש"ח נוסף על הסכומים שנטל לעצמו. בית הדין המחוזי גזר את דינו של המבקש ל-40 חודשי השעיה בפועל ו-44 חודשי השעיה על-תנאי. על פסק הדין הגיש המבקש ערעור, ואילו המשיב הגיש ערעור על קולת העונש.

ה.                  בית הדין המשמעתי הארצי זיכה את המבקש מהרשעתו על-פי כלל 11ב(א) לכללי האתיקה לעניין מתן שירותים משפטיים, בנימוק שאחד מיסודות העבירה - שהגוף שאינו בגדר עורך דין יפרסם ברבים את מתן השירותים המשפטיים ללא רווח - לא הוכח. בנוסף, זוכה המבקש מהאישום בעבירת הזיוף, בנימוק שלא הוכח כי החלק שחסר בפסק הדין שהועבר למתלוננים - ובו נרשם כי כספי האגרה בהליך מול נאורה יושבו לצדדים - הושמט בזדון. כן נקבע, כי נוכח הסכם הפשרה אליו הגיע עם המתלוננים נראה על פניו, שהכספים אותם נטל המבקש הגיעו לו לכאורה, ולכן נקבע כי נסיבות ביצוע העבירה קלות יותר. מעבר לכך, לא התערב בית הדין הארצי בקביעות העובדתיות של בית הדין המחוזי, והקביעה לפיה המבקש עיכב וניכה כספים שלא כדין נותרה בעינה. וכך, ההרשעות בעבירות של עיכוב ושליחת-יד בכספי פקדונות ואי-דיווח על פקדונות נותרו על כנן; בנוסף, הורשע המבקש בעבירה של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח, לפי כלל 2 לכללי האתיקה, וזאת בהתחשב בנסיבות ביצוע המעשים. בית הדין הארצי גזר את דינו כאמור ל-30 חודשי השעיה בפועל ושלוש שנים על תנאי, לאחר שהביא בחשבון את נסיבותיו האישיות הקשות של המבקש.

ו.                    בערעורו בפני בית המשפט המחוזי טען המבקש, כי לכל היותר ניכה שלא כדין שכר טרחה המגיע לו, וכי תוצאות ההליך האזרחי שניהל נגד המתלוננים מוכיחות זאת. נטען, כי סכסוך אזרחי זה חרג מפרופורציה וגרם למבקש עוול. מנגד עירער המשיב על זיכוי המבקש מעבירת הזיוף בטענה, כי ערכאת הערעור התערבה שלא בצדק בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, וכן בטענה לפיה לא עמד המבקש בנטל הבאת הראיות לעניין זה. עוד נטען, כי לא היה מקום לזכות את המבקש מעבירת פרסומו של מתן שירותים משפטיים מטעם החברה, כיוון שכפר באישום זה אך בשלב הערעור בבית הדין הארצי. נטען איפוא, כי יש להרחיק את המבקש מהלשכה לצמיתות. בית המשפט המחוזי דחה את שני הערעורים. בין היתר, התייחס בית המשפט לשאלה כלום נוכח עדות המתלוננת, גב' חיה ציגלר, לפיה ידעה שהועברו תשלומים למבקש על ידי נאורה וכן שהיתה זכאית לקבלת מחצית מסכום האגרה, ניתן לסבור כי סוכם בעל פה בין המבקש למתלוננים שהסכומים יועברו למבקש כתשלום בעבור שכר טרחתו. על כך ענה בית המשפט בשלילה משני טעמים; הראשון - עדותה של הגב' ציגלר לפיה מדי שוחחה עם המבקש, ביקשה את הכסף, אך זה לא הועבר אליה; השני, פניית המבקש לנאורה מאחורי גבם של המתלוננים בדרישה לקבל את הכסף ישירות אליו, בניגוד לאמור בפסק הדין של בית המשפט באשדוד. משכך נקבע, כי המבקש שלח ידו בכספי המתלוננים. בית המשפט אף מצא, כי נסיבות המעשה כמו גם נסיבותיו האישיות של המבקש אכן הצדיקו עונש מתון כפי שהושת עליו בבית הדין הארצי; כן לא מצא בית המשפט הצדקה להתערב בהחלטות הזיכוי של בית הדין הארצי. בנוסף התייחס בית המשפט להסדר טיעון בעניינו של עו"ד (חבר הכנסת) א' מיכאלי, אשר המבקש טען, כי נסיבות העבירה שביצע דומות לאותה פרשה, בעוד שהעונש שם היה פחות בהשוואה למבקש; ועל כן טען המבקש להפליה נגדו. בית המשפט קבע, כי אין דין מקרה שנסתיים בהסדר טיעון דומה לדין פרשה בה נוהלו הוכחות ושהוכרעה משפטית, ואין טענת הפליה מוכחת באמצעות השוואה למקרה בודד; אף לגופו של עניין, המבקש הורשע בשליחת יד בפקדונות שעה שמיכאלי הורשע בעבירה פחותה מזה, עיכוב כספים שלא למטרות של שליחת יד, ולשתי העבירות דרגות חומרה שונות בעליל. לפיכך, נדחו שני הערעורים. בכאן הבקשה הנוכחית.

הבקשה

ז.                    בבקשה נטען כי המקרה מצדיק התערבות בגלגול שלישי שכן עולות ממנו סוגיות ציבוריות ומשפטיות בעלות חשיבות. דומה כי הבקשה נסבה על שלוש טענות עיקריות. ראשיתנטען, כי המבקש הופלה לרעה בשל מוצאו, וכי על עו"ד אחר (ח"כ מיכאלי, כאמור), שהורשע, כנטען, בעבירה דומה, הושת עונש מקל. שנית, נטען כי עבירת שליחת היד בה הורשע המבקש היא עבירה שיסודותיה לא אינם ברורים, וכי בקובלנה אחרת אשר הוגשה בנסיבות דומות על ידי ועד מחוז חיפה של לשכת עורכי הדין הוגדרה עבירה זו כשייכת ל"סעיף הסל", הוא סע' 61(3) לחוק. שלישית, נטען כי אין לבתי הדין המשמעתיים היכולת המקצועית המתאימה להשתת ענישה הולמת במקרים הבאים לפניהם, וכפועל יוצא מכך נוצרת א-סימטריה בענישה. נטען, כי במקרה דנן העונש שהושת על המבקש חמור מן המקובל.

דיון והכרעה

ח.                  לאחר העיון, אין בידי להיעתר למבוקש. בידוע, רשות ערעור בגלגול רביעי לפי סעיף 71 לחוק ניתנת במקרים חריגים שבחריגים, כדברים שנאמרו בתיק בר"ש 1958/09 ברי נ' הועד המחוזי של לשכת עוה"ד בתל אביב (לא פורסם):

"רשות ערעור בתיקים כאלה תינתן במשורה שבמשורה, שכן גלגול רביעי בתיק, מבלי לפגוע בחשיבותו לבעלי הדין או מי מהם, הוא מותרות דיוניים שבית משפט זה אינו יכול להעניקם, נוכח העומס המוטל עליו, אלא במקרים חריגים ביותר, ועל אלה לכלול שאלות עקרוניות בעלות חשיבות משפטית או ציבורית. כל כך - בגדרי "מהדורה מחמירה" של הלכת רע"א 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה), פ"ד לו(3) 123, מפי מ"מ הנשיא (כתארו אז) שמגר. ברע"א 9885/06 שלטי הגליל נ' בנק לאומי (לא פורסם) נזדמן לי לומר:

'...צריכות לשרור נסיבות נדירות שבנדירות, קיצוניות ממש, כדי שערכאה שיפוטית רביעית תידרש לאותה מחלוקת מעבר לנושא לעיצומו, מדיניות שיפוטית, ולוא גם הליברלית ביותר, אינה יכולה ככלל להלום, בעומס שבו נתונים בתי המשפט - גלגול רביעי...'".

וראו עוד בר"ש 6588/09 דיאמנט נ' לשכת עורכי הדין - ועד מחוז חיפה (לא פורסם); בר"ש 5700/09 פודים נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין ואח' (לא פורסם). המקרה דנא אינו בא בגדרים אלה, חרף האצטלה העקרונית שמנסה המבקש להעטות עליו. נראה, כי במקרה זה  מעוניין המבקש לקיים דיון רביעי בשאלה העובדתית, קרי,  האם שלח ידו בכספי המתלוננים; שאלה זו, בכל הכבוד, תחומה למחלוקת שבין הצדדים להליך בלבד, ואינה מעלה בעיה עקרונית.

ט.                  יצוין כי גם לעיצומם של דברים חוששני כי אין מקום לקבלת הבקשה. טוען המבקש, כי הופלה בדינו בשל היותו ערבי מוסלמי. טענה זו אין להלום מכל וכל. טענת אפליה מסוג זה צריכה שתיטען בזהירות רבה, ושתבוסס בתימוכין ובאסמכתאות ולא "באמצעות השוואה למקרה בדיד-מיוחד", כדברי בית המשפט קמא. במקרה דנא הועלתה טענה זו בעלמא, ונשענה בעיקרה על השוואה למקרה של ח"כ מיכאלי,  אשר - כפי שקבע בית המשפט המחוזי - היה שונה עם כל חומרתו העצמית, הן בחומרת העבירות שיוחסו לעושה, הן בנסיבות העשיה והן בכך שהענישה ניתנה לאחר הסדר טיעון. יתר על כן, ערבים מוסלמים מכהנים כחברים נכבדים בבתי הדין למשמעת, ולא תישמע טענת אפליה בהקשר זה.

י.                    באשר לעבירת שליחת היד, מבקש המבקש להיבנות מפסק הדין בעניין חולדנקו (על"ע 9960/06 חולדנקו נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב (לא פורסם)) ואולם, שונות הנסיבות דנא מהנסיבות דשם, במקרה חולדנקו לא כלל כתב הקובלנה תלונה הנוגעת לדיווח שהתבקש ולא נמסר. יתרה מזאת, חולדנקו לא התכחש לחובתו להעביר כספים, אלא שנמנע מעשות כן באמתלאות שונות, ואילו במקרה דנן התחמק המבקש, כנקבע, מהעברת הכספים, ואף פנה מאחורי גבם של המתלוננים לתובעת ודרש כי הכסף יועבר אליו במישרין בניגוד לאשר נקבע בפסק הדין של בית משפט השלום באשדוד; בכך, כפי שקבע בית המשפט, שלח ידו בכספי לקוחותיו. עם זאת, בית המשפט הכיר בכך שבנסיבות, ובהן הסדר הפשרה בין המתלוננים למבקש, מדובר בצורה "רכה" יחסית של שליחת יד, ועל כן הושתה ענישה מתונה (פסקה 28 לפסק הדין) וראו על"ע 2443/04 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' ישראל בלום פ"ד נט(5) 433, 446.

יא.                טענתו הנוספת של המבקש היא, כי לבתי הדין המשמעתיים אין היכולת המקצועית, הקיימת לבתי המשפט, להעריך אל נכון מהי מידת הענישה הראויה בכל מקרה ומקרה, וכפועל יוצא מכך, כנטען, הושת על המבקש עונש חמור ביותר שאינו הולם את חומרת מעשיו. אף טענה זו אין להלום. היא חותרת, גם אם לא לכך נתכוונה תחת מנגנון הענישה המשמעתית, שנבנה בעמל רב מזה כמעט יובל שנים. בתי הדין מורכבים מחברים למקצוע, בעלי ותק וניסיון, היודעים את מלאכתו של עורך הדין, את הקשיים שלפניו, את חובותיו ואת כלל נסיבותיו. אין מקום לקעקע בניין שנבנה ולהטיל בו דופי. המבקש הורשע בעבירות חמורות, וחרף זאת, בתי הדין לא מיצו את הדין, בשל נסיבותיו האישיות ובשל נסיבות העבירה, שנתפסו בסופו של יום כ"רכות" יחסית. בית המשפט קמא נדרש לכך ולא קיבל את עמדת המשיב באשר לעונש. איני רואה כי הענישה במקרה דנן חרגה מהמקובל או מן הראוי. יפים לעניין דברי השופטת ארבל בעל"ע 5160/04 אשד נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בירושלים פ"ד נט(6) 223, 238:

"לבתי-הדין המשמעתיים שיקול-דעת רחב באשר לעונש שהם בוחרים להטיל במקרה פלוני, ומן הראוי שהם יסללו את '...שביל המותר בהליכותיהם של עורכי-דין...' (על"ע 9/89 יובל נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בבאר-שבע). בית-משפט זה אינו נוהג להתערב בשיקול-דעת זה כל אימת שהעונש שהוטל נופל בגדר מיתחם הענישה הראויה. רק מקום שבו יש בפסיקתו של בית-הדין משום חריגה מהתוויית גבולות ההתנהגות הנדרשת מעורך-הדין או ממדיניות הענישה הראויה, יאמר בית-משפט זה את דברו".

ראו גם על"ע הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב נ' חיים (לא פורסם) פסקה ח' והאסמכתאות שם.